איראן: היסטוריה של התנגדות ללחצים; מדיניות טראמפ הניבה תוצאות שליליות

במשך עשורים, איראן מפגינה עמידות יוצאת דופן מול ניסיונות חיצוניים לכפות עליה שינויי מדיניות. דפוס זה, המושרש עמוק בהיסטוריה שלה, בא לידי ביטוי מובהק בתקופת ממשל דונלד טראמפ בארצות הברית. ניתוח מעמיק של מדיניות הלחץ המקסימלי שהוביל ממשל טראמפ כלפי טהראן, מצביע על כך שהיא לא רק שלא השיגה את יעדיה המוצהרים, אלא אף חיזקה את התנגדותה של הרפובליקה האסלאמית. בשנת 2018, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על פרישת ארצו מהסכם הגרעין עם איראן, ה-JCPOA. בעקבות זאת, הוטלו על איראן סנקציות כלכליות חמורות וחסרות תקדים. מטרת המהלך הייתה להכריח את טהראן לנטוש את תוכנית הגרעין שלה, להפסיק את תמיכתה בארגוני טרור ולשנות את התנהלותה האזורית. אולם, במקום להיכנע ללחץ, איראן הגיבה בהתחזקות תוכנית הגרעין שלה ובהגברת המתיחות במזרח התיכון. ההתנגדות האיראנית ללחצים חיצוניים אינה תופעה חדשה. לאורך עשורים, מאז המהפכה האסלאמית ב-1979 ואף קודם לכן, איראן הפגינה נחישות לשמור על ריבונותה ועל דרכה העצמאית, גם במחיר עימות עם מעצמות עולמיות. מדיניות הלחץ המקסימלי של טראמפ, שהתבססה על ההנחה כי סנקציות כלכליות ימוטטו את המשטר או יכריחו אותו להיכנע, התעלמה מדפוס התנהגות היסטורי זה. במקום זאת, היא סיפקה למשטר בטהראן לגיטימציה פנימית לחזק את עמדתו ולהציג את עצמו כקורבן של תוקפנות זרה. השלכות מדיניות זו ניכרות עד היום, בשנת 2026. תוכנית הגרעין האיראנית המשיכה להתחזק, והיא קרובה יותר מאי פעם ליכולת לייצר נשק גרעיני, על פי הערכות שונות. במקביל, המתיחות האזורית גברה באופן משמעותי, עם התקפות חוזרות ונשנות על מתקני נפט, ספינות ואינטרסים אמריקאיים ובעלי בריתם. מצב זה מציב אתגרים מורכבים בפני ממשל ארצות הברית הנוכחי, כמו גם בפני ישראל ומדינות המזרח התיכון כולן. הניסיון עם מדיניות הלחץ המקסימלי מעלה שאלות מהותיות לגבי יעילותן של גישות דומות בעתיד. האם התעלמות מההיסטוריה האיראנית של התנגדות ללחצים חיצוניים תוביל שוב לתוצאות הפוכות מהמצופה? נראה כי הבנת דפוסי ההתנהגות של איראן היא קריטית לגיבוש אסטרטגיה אפקטיבית שתקדם יציבות אזורית ותמנע הסלמה נוספת.